הסיפור שאנו מספרים לעצמנו

כשכתבתי את הסיכום של 2018 קלטתי על עצמי שבאמת של החיים אנחנו מספרים לעצמנו סיפור, והסיפור הזה קובע את המציאות שלנו. אדם אחר שהיה רואה את כל מה שקרה ב 2018 היה יכול לחשוב שעצוב, שקשה, שאי אפשר. אני בחרתי לראות אותה כאתגר וכמקפצה לשנה מדהימה.

 

שבוע שעבר ישבתי לקפה עם איה, חברה של שנים, דברנו על אתגרים וקצת נוסטלגיה. תוך כדי שיחה איה פתאום אמרה לי  “אתה עומר, אתה כמו חתול, כמה נשמות יש לך. כמה..”  חייכתי. זה נכון בחלקו אבל בחלקו השני זה פשוט עניין של גישה.

 

תבינו, מה שקורה בחוץ קורה לכולם. וכולנו מכירים את הסיפורים על אותם אנשים שבאותם תנאים עשו דברים מדהימים. אני אישית חושב שזה עניין של גישה. זאת הבחירה שלנו איך לפרש את הסיטואציה. ואני מתוקף המסע האישי שלי בוחר לפרש אותה ככה. אם זה הופך אותי לחתול עם שבע נשמות, כל מה שיש לי לאמר זה מיאו. ושוב מיאו.

 

הצגתי בשבוע שעבר בחברה מאד גדולה. בדרך כלל אני נצמד לתכני המצגת. גם ככה זמן הקשב שלנו קצר ואני, אני יכול לדבר שעות. אבל בהרצאה של “מבקר הפנים של מבקר הפנים” יצא שחיברתי  את התובנות לסוף השנה ותחילתה של השנה החדשה.

 

פתאום שמעתי את עצמי אומר  שזה שרירותי לחלוטין, הריי כל יום הוא התחלה חדשה אז מי קבע שדווקא בתחילת השנה זה הזמן לשינוי?  למה שנחכה?

 

כאשר אנו החלטיים ונחושים ומאמינים בעצמנו, אנו לא צריכים לחכות לאירועים חיצוניים כדי לקבל החלטות לשינוי. השינוי קורה מבפנים ולא מבחוץ כי מה שקורה מבחוץ הוא בדיוק זה. מבחוץ, הוא חיצוני לנו.

 

אני חושב שזה נובע מהצורך שלנו לחברתיות, לביחד. כשכולם עושים את זה אז יותר קל לנו. בהרצאה באותו הערב של יורם יובל ויובל הולנדר על נוירומרקטינג הם דברו על כך שהאדם הוא יצור חברתי מבסיסו ולכן עולם המדיה החברתית צומח למספרים המטורפים שלו. המאפיינים של העולם הזה פונים ליצרים הבסיסיים ביותר שטבועים בנו עוד מימי היצורים הראשונים באבולוציה.

 

זה נכון שההרגל החברתי לעיתים מחזק אותנו אבל ברוב המקרים זה עושה בדיוק ההפך. לכן אנו צריכים להיות קשובים לעצמנו ולהתמיד בהחלטות שלנו כאן ועכשיו.

 

תחילת שנה זה אחלה אבל בינינו גם תחילת חודש ותחילת שבוע ותחילתו של יום ותחילתה של שעה חדשה והנה הגענו לרגע חדש. ההחלטה החשובה היא להיות, לעשות ולפעול כאן ועכשיו.

 

פתחתי בסיפור שאנו מספרים לעצמנו. אנו בפועל שומעים מה שאנו רוצים לשמוע ורואים מה שאנו רוצים לראות וזה תלוי רק בנו. אף אחד אחר לא רואה את אותם הדברים ולא נמצא באותה סיטואציה. היא אישית לחלוטין.

 

המחקרים שקראתי מוכיחים שהמוח האנושי קולט מדי שניה 20 מיליארד פרטי מידע. אבל זה לא אנושי לקלוט במודע כל כך הרבה מידע כי אז המערכת תכנס לעומס יתר ותשרף. לכן בתהליכים נוירולוגיים של השמטה הכללה ועיוות אנו קולטים במודע רק 5 עד 9 פרטי מידע מדי שניה. זה הכל.

 

זה בעיקר מסביר שלכל אחד מאיתנו יש מציאות אישית שונה וייחודית, כי סטטיסטית ההסתברות שמישהו אחר יחווה את אותה שניה עם אותם 5 עד 9 פרטי מידע היא אפס. אפס עם 7 אפסים ו 4 בסוף.

 

לכן למה לכעוס ולמה להתעצבן? הצד השני חי פשוט במציאות אחרת. הסיטואציה שלו אחרת. זה נכון לגבי הילדים שלנו, ההורים שלנו, בני הזוג שלנו, הבוס שלנו, העמיתים שלנו והחברים שלנו. זאת פשוט מציאות אחרת. לכן המשפט של “זה שלך, לא שלי” אולי מעצבן, ובטח את אשתי אבל הוא כל כך כל כך נכון. זה הטבע.

 

בשבת לקחתי את נבו והראל בבוקר לקרקס. 500 איש באוהל, אחלה מופע אקרובטיקה. בהפסקה אני קולט אדם שלאחר מכן הכרתי כחיים עם כיתוב על החולצה. לא ברור בעליל אבל כמה שניות

 ו it made a perfect sense. המשפט הוא

1N73LL1G3NC3 15 7H3 4B1L17Y 70 4D4P7 70 CH4NG3. – 573PH3N H4WK1NG.

כמה הגיוני לי שתוך אוהל של 500 איש עם המון ילדים אני אקלוט את החולצה של חיים.

 

אז לסיכומו של דבר המציאות שלנו היא רק שלנו ולא שלא אף אחד אחד ואנו קולטים רק את מה שאנו בוחרים לקלוט. זה עניין של פוקוס ומודעות. אז תחסכו לכם את העצבים והריבים והצעקות, טוב לא יצא מזה וזה בזבוז מוחלט של אנרגיה, זה הוכח מחקרית.

 

 

העולם וחיים יפים. כשזאת הגישה, רק טוב יעטוף אתכם כי גם מה שאחרים יראו כרע, אתם התרגלתם למצוא בו את הטוב.

הסיפור שאנו מספרים לעצמנו
הסיפור שאנו מספרים לעצמנו