מרתון תל אביב

לפני כמה חודשים החלטתי שאני מתכוון לרוץ בחצי מרתון ת”א. סוג של החלטה. מעולם לא רצתי 21.1 ק”מ. המקסימום היה 13 ק”מ וגם זה היה לפני יותר מעשור ביום גשום ובדרך קרעתי את רצועות הברכיים. על מנת להתמודד עם האתגר פניתי ל Einav Getraide, המאמן ריצה והאוטוריטה בתחום מבחינתי. התחלתי להקשיב לו ולעשות את מה שאמר לי. בינינו, אני ולעשות את מה שאומרים לי הולכים ביחד רק לעיתים נדירות, אבל זרמתי עם הרעיון. בכל זאת היוזמה היתה שלי.

תוך כדי תנועה למדתי לנשום רק מאף, להצמיד ברכיים, להרים את הצלעות בנשימה ולזהות את הכאב לפני שהוא מגיע. אני לא אשקר, היו לי עליות ומורדות אבל הגעתי למצב שהמרחקים שצברתי התחילו להצטבר. פתאום לצאת ל 3 ריצות של 6 ק”מ ב 24 שעות התרחש בפועל, ולצאת לריצה של 15 ק”מ באמת קרה. פחות הסתכלתי על הזמנים אלא יותר על הנפח. המקסימום דרך אגב שהגעתי אליו היה 17 ק”מ בשעתיים ועשרים בלילה מאד מאד קר.

באימונים האחרונים לפני שבועיים עינב שינה את ההנחיות. אם עד עכשיו עבדנו על נפחים, פתאום צריך להתחיל להעלות קצב. “אתה לא באמת רוצה לסיים את הריצה אחרי שסגרו את השער, נכון עומר??” השאלה הזאת גרמה לי להבין שכדאי להרים את הרגליים ולהגביר את הקצב.

הגעתי לערב התחרות, הכנתי את הבגדים ואת הציוד, התקשרתי לעינב ובקשתי הנחיות אחרונות. עינב נתן לי אותם ובעיקר אמר לי שאני מוכן ושאתרכז בלהנות מהתחרות. ראשון אני לא אגיע וכנראה גם לא אחרון, אז בעיקר להנות. התארגנתי על טרמפ עם שכן ב 5 בבוקר והלכתי לישון.

השעון צלצל ב 4 וקצת בבוקר, קמתי, התארגנתי, שתיתי קפה ויצאתי לטרמפ. מי היה מאמין שיהיה פקק ב 5 בבוקר??? וואחד פקק.

הגעתי לגני התערוכה וחיכיתי. הזינוק עוד חצי שעה ובינתיים עינב אמר לי להתרכז רק בריצה. לא בשום הפרעה אחרת. יש לי קצת יותר מ 20 דקות אז יאללה מדיטציית בוקר קצרה. שמתי בטלפון את ההקלטה ושקעתי לי לעולם מלא פוטנציאל ותמונה עתידית ואנרגיות חיוביות. מסביב כולם נרגשים ואני בטראנס בפינה.

הכרוז הודיע שהמקצה שלי מתבקש להיכנס לשרוול, שיניתי את המוזיקה לטראנס ונגשתי לקו הזינוק. כמה מילים, כמה ברכות ויאללה יוצאים לדרך.

נשבע לכם שלמרות כל מה שידעתי על הריצה, חשבתי שהאתגר שלי יהיה רק פיזי, ופיזית הכנתי את המערכת בחודשים האחרונים. כבר מהרגע הראשון הבנתי שפיזי זה לא שם המשחק פה. כאשר הפיזי מוכן, המנטלי משחק פה את תפקיד חייו. כבר בקילומטרים הראשונים הקול בראש התחיל לשאול, תגיד, מה אתה צריך את זה??? ועוד הצהרת בפני כל העולם ואשתו שאתה הולך לרוץ חצי מרתון. מה עבר לך בראש???

ההנחיות של עינב היו לשמור על קצב אחיד, לא מהיר מדי ולא איטי מדי. עכשיו תבינו, גם אם אני רץ בקצב סבבה, למול כל האחרים זה מרגיש כאילו אני זוחל לאיטי, למרות שאני בקצב הרבה יותר טוב מהתכנון. חוקי הפיזיקה של ניוטון עשו לי בית ספר היום.

הרגלתי את עצמי כבר לשחק את משחק היעדים הקטנים כי 21.1 ק”מ זה נשמע המון אבל אם מחלקים את זה לחלקים זה פתאום מרגיש ישים. ייאיי עברת ק”מ ראשון, הופה שביעית כבר עברת, חמישית מאחוריך, 5 ק”מ כבר עברו. שליש עבר, סבבה, תמשיך. חצי עברת! יאללה מסתובבים, מפה זה רק הולך וקטן. איפשהו בק”מ ה 12 כמעט סובבתי את הקרסול תוך כדי תנועה לא נכונה. “אתה רואה, היה לך תירוץ להפסיק את השיגעון הזה, למה לא לקחת אותו?” בק”מ ה 15 זיהיתי מישהי שהולכת. נתתי לה יד, יאללה בואי, עברנו 75% כולה 5 ק”מ נשארו. קדימה.

תוך כדי שהקול מדבר שם בראש שלי אני חושב שאם אני עוצר עכשיו, מה המסר שאני מעביר לילדים שלי וללקוחות שלי? שאפשר להתחייב ולהגדיר יעדים, אבל לוותר בדרך כי הקול בראש אומר לך לוותר? אם לא היית בכושר והגוף היה צועק ניחא, אבל המערכת סבבה, אז מה אתה בכלל מקשיב לקול בראש שלך שאומר לך שאתה דפוק?! שיגיד מה שהוא רוצה ואתה את החצי מרתון הזה מסיים ולא רק מסיים אלא בתוצאה יותר טובה ממה שתכננת.

ק”מ 19, יאללה עוד שני ק”מ וקצת וסיימתי. בישורת האחרונה, כ 750 מטר מנקודת הסיום זיהיתי את השער ואמרתי לעצמי, תן, יש לך כח. תן. נתתי. כשעברתי את קו הסיום נשבע לכם שירדו לי דמעות מהעיניים. הכל התנקז לרגע אחד עוצמתי. אני חווה המון אתגרים ואני לא מוכן לשמוע שמשהו שתכננתי ובניתי לא יקרה, פשוט לא מוכן לשמוע. לריצה הזאת מסתבר היתה משמעות הרבה יותר מהותית עבורי. מעבר לאתגר, עמדתי במילה שלי לעצמי, הוכחתי לעצמי באופן החלטי שאם אני רוצה וקובע, אני יכול, ובעיקר שאני יודע להתנהל מול הקול השלילי בראש ולנצח אותו במשחק שלו.

הריצה הבוקר היא שלב ביעד גדול יותר, אבל היא בעיקר הוכחה עבור עצמי שגבולות זה רק משהו מנטלי שאנו מגבילים את עצמנו. אני מדבר על זה המון בהרצאות שלי, אבל הבוקר הוכחתי את זה שוב לעצמי על עצמי.

אחי ערן התקשר אלי אתמול לאחל לי בהצלחה, הוא עושה מרתונים וחי את התחום. ערן הזכיר לי לא לפתוח מהר מדי ולשמור על קצב כי זה אתגר לא קצר. הוא שלח לי את מילותיו של הרוקי מרקומו מספרו “על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה”: “תוצאת הזמן האישית שלך, או המקום שאליו הגעת, המראה החיצוני שלך או איך אנשים מעריכים אותך – הכל הוא בסופו של דבר לא יותר ממשהו משני. הדבר המכריע לאצן כמוני הוא קודם כל לחצות בוודאות כל קו גמר ברגלי שלי. לנצל את כל הכוחות שעליי לנצל, לעמוד בכל מה שעליי לעמוד בו, ולהרגיש שעשיתי את המיטב שיכולתי לעשות… לא חשוב עד כמה הדבר גדול או קטן, אבל חשוב שיהיה שם למעשה השיעור שנלווה אליו”.

 

סיימתי את הריצה על הרגליים, עם חיוך עצום ושמחה אדירה בלב. 
וואוו איזה חוויה.