הסיפור שלנו

הפוסטים האחרונים שלי, בהם שיתפתי סיפורים עליי עם האנשים הקרובים לי יצרו תגובות רבות, לאו דווקא חיוביות. קבלתי הרבה ריקושטים. למרות שכתבתי על עצמי, חיי משולבים בחייהם של אחרים ולא לכולם נוחה החשיפה והפתיחות כמו לי. קבלתי את התגובות, הפנמתי אותן והתאמתי את הכתוב.


הפוסט של היום מהדד בראשי כבר מספר שבועות. אני כותב אותו ומוחק, כותב ומשנה. אני בפועל כותב את הסיפור שלי פה לעיני כל מי שרוצה לקרוא. נשאלת השאלה למה פה, למה בפרהסיה. כתוב במחברת, שם אותה במגירה ותתקדם. למה החשיפה הזאת?


לדעתי אני כותב כי אני מאמין שאנו כותבים את סיפור חיינו כל יום, כל היום. הסיפור שלנו נכתב בהתאם להתנהגות שלנו ולפעולות שלנו. אנו לא צריכים לחכות ליום בו נעבור מהעולם כדי שידברו עלינו ויספרו כמה נפלאים או לא היינו. אנו צריכים לפעול כאן ועכשיו כדי שכבר היום נהיה נפלאים וטובים.


אשתף אתכם בשני סיפורים מעברי. אחד מלפני כ 25 שנה והשני מפני 10 שנים.


הסיפור הראשון. לפני כ 25 שנה הייתי קצין חקירות מרחבי. באחד הימים בתו הקצינה של אחד מבכירי חייל האוויר נפצעה באורך משמעותי בתאונה ושהתה בביתה להבראה. מכיוון שהורי התגוררו בתל אביב, המשימה שהוטלה עלי היתה לחקור את הקצינה ולהשלים את תיק החקירה ואת ההמלצות.


קבעתי עם הקצינה ונסעתי לביתה. גילוי נאות, הייתי קצין חקירות קשוח ומאד משימתי. לא פעם החקירות שלי היו לא תמיד נעימות אבל לרוב דאגתי להיות אנושי. כנראה בתת המודע שלי ידעתי מה חשוב באמת. אני לא זוכר את פרטי החקירה אבל את המשימה השלמתי והגשתי את תיק החקירה לפרקליטות.


לפני כשבועיים בעקבות אחד הפוסטים שכתבתי ישבתי לשיחה עם אבי שסיפר לי שכיום הוא ואימי מכירים את הקצין הבכיר שמכהן היום בתפקיד בכיר אחר ואת אשתו. הוא גם סיפר לי שאשתו מאד נחמדה אליהם כי היא זוכרת שלפני 25 שנה נהגתי בהגינות כלפי ביתה.


אני לא זוכר את פרטי האירוע, אבל לפני 25 שנה, עקב הדרך בה פעלתי, כתבתי את הסיפור שאותה קצינה ואימה זוכרות עד היום. הסיפור הזה יצר את הידידות בין הקצין הבכיר ואשתו לבין הורי שכלל לא הכירו את הסיפור כי לא חלקתי אותו איתם מעולם.


הסיפור השני. לפני מעל 10 שנים נפרדתי מאשתי הראשונה. באחד הערבים נסעתי עם ילדי הקטנים דאז להורי לארוחת ערב. בסוף הארוחה העמסתי את הקטנים על הגיפ הישן שהיה לי אז ונסענו חזרה לאודים. בדרך על כביש החוף, קצת אחרי שפיים לדעתי, בדיוק מספר שניות לפני שהגענו, ארעה תאונה ורכב עמד מעוך באמצע בכביש, דלק זרם על הכביש ועשן יצא מהמנוע.


עצרתי את הגיפ בשולי הדרך כ 200 מטר מהתאונה, יצאתי מהגיפ, לקחתי את המטף, בקשתי מילדי לחכות לי ורצתי אל הרכב. כיביתי את האש מהמנוע, בדקתי שהנהגת נושמת בין שברי הזכוכיות וכרית האוויר והזמנתי אמבולנס ומשטרה. כאשר אלו הגיעו חזרתי לגיפ ונסענו הביתה. ילדי היו בהיסטריה מוחלטת.


לפני שבועיים יצאתי לארוחת ערב עם ילדי שבינתיים הפכו לילדי הגדולים. בדרך הביתה על כביש החוף פתאום הם התחילו לדבר על האירוע שקרה לפני 10 שנים ואיך שעצרנו, ורצתי לעזור והם בכו. הם סיפרו לי שמישהי נגשה אליהם לגיפ והרגיעה אותם ואמרה להם שאבא שלהם גיבור. אני לא זכרתי את האירוע אבל הסיפור שנחקק בזיכרון של ילדי הוא שאבא שלהם גיבור. גם אם אני לא, זה הסיפור שהם זוכרים.


המעשים היומיומיים שלנו הם הסיפור האמיתי שלנו. זאת הכתיבה האמיתית. אנו כותבים את הסיפור של עצמנו, כל יום, כל היום, עי הפעולות שלנו.


אם בכך שאני חושף את חוויותיי ותחושותיי ואת אשר למדתי על בשרי מסייעים לקוראי להתמודד עם האתגרים שעבורם הם חדשים וכתוצאה מכתיבתי הם מבינים איך להתגבר על האתגר שנראה בלתי אפשרי, דיינו.


עצם הידיעה שאנחנו לא לבד באתגר, שאחרים כבר חוו אותו והתגברו והמשיכו הלאה נותן לנו את הכוח להתמודד איתו ולהמשיך הלאה בנחישות ולנצח. כי זה אפשרי. עובדה, אחרים כבר התמודדו והצליחו, ואם הם יכולים אז גם אנו יכולים.

 

אז תכתבו את הסיפור שלכם בהתאם לפעולות שלכם ותדעו שהסיפור נכתב כל רגע, כל הזמן. אל תחכו למחר כי המחר הוא מחר, ואתם כותבים כאן ועכשיו.



כתיבה נעימה



הסיפור שלנו