המסע שלי

2014 אני מצייר בלי הפסקה, וכשאני אומר בלי הפסקה אני מתכוון לעשרות קנבסים. אני בפועל לדעתי מקיא החוצה את כל הפחדים והחרדות שלי. את כל מה שאגרתי מבפנים כל כך הרבה זמן

יש משהו בשחרור הזה. מצד אחד אתה מתנקה לחלוטין ונהיה קל יותר. מהצד השני אתה פתאום חשוף לגמרי. אחד מחברי שבא לראות את הציורים הראה לי שבכל ציור וציור יש פנים כואבות.  אני לא יכולתי להסתכל על הציורים מבלי לפרוץ בבכי.

בכיתי בלי סוף, לדעתי שבועות. לקח לי זמן להתאפס על עצמי. בסוף התאפסתי אבל הזכרון של החשיפה המוחלטת הזאת נצרב בי. אני זוכר סיטואציות לפרטי פרטים.
2018, את ההרצאה של השינוי כתבתי לדעתי במשך שנתיים. כתבתי ועדכנתי, שכתבתי והידקתי. עשיתי אותה כבר כמה וכמה פעמים אבל ההרצאה של יום שלישי היתה שונה. אולי בגלל שהורי היו שם בפעם הראשונה, אולי בגלל שהוספתי עוד סיפורים אישיים ואולי בגלל החשיפה הטוטלית בפני אנשים שאני מאד אוהב ומעריך

ההרצאה היתה מדהימה, מלאת השראה על פי השומעים ומלאת אמת. הפידבקים שאני מקבל מאז גורמים לי להסמיק כל פעם מחדש, אבל ב 2018 כמו ב 2014, הנפש שלי נחשפה לחלוטין והגוף שלי נהיה פגיע ומאז אני מתמודד עם וירוס מאד לא נעים.

עשור עבר מהפעם אחרונה שהתמודדתי עם כזה וירוס עצבני. זה לפני שפגשתי את יעל. רק עזבתי את הבית באותם ימים ומצאתי את עצמי מתפתל מכאבים במיטה במשך 10 ימים ביחידת דיור עצובה. לא יכולתי לזוז. אחותי שרי אפילו שלחה לי מרק מתל אביב כי היתה ביום עבודה ודאגה לי. הזכרתי לה את זה היום

אני לא מצטער על החשיפה ואני מקבל את הכאב באהבה. אני במסע לגילוי עצמי ולפעמים זה כואב, אבל מהכאב הזה אני צומח ומתחזק.

את מועדי ההרצאות הבאות של השינוי – מדוע השינוי מרגיש לנו כל כך קשה ואיך אפשר לממש אותו בהצלחה אשתף פה. יום שלישי היה מדהים מבחינתי, התקדמתי עוד צעד במסע שלי.

המסע שלי