תקופות חיים

קופרניקוס, פילוסוף סיני שחי 500 שנה לפני הספירה אמר שלכל אחד מאיתנו 2 תקופות חיים. השנייה מתחילה כשאנחנו מבינים שיש לנו רק תקופת חיים אחת.

כשאני מסתכל על חיי עד היום אני אכן יכול לחלק אותם לשתי תקופות. התקופה עד שגיליתי את ייעודי והתקופה מרגע שהחלטתי לפעול ולנוע בהתאם אליו. אלו שתי תקופות חיים שונות באופן מהותי. הכל השתנה, בעיקר תודות לשינוי תפישת המציאות שלי.

בתקופה הראשונה חייתי מהחוץ פנימה, פעלתי בהתאם למה שחשבתי שמצפים ממני. הייתי מוצלח כלפי חוץ, אפילו מאד אבל הייתי אומלל מבפנים. המבקר הפנימי שלי עבד שעות על גבי שעות ושלט בסיטואציה. לא משנה מה עשיתי לא הייתי מספיק טוב בעיני, לא משנה מה השגתי, זה לא היה מספיק. ומה שאנו מרגישים זה בדיוק מה שנקבל. אז קבלתי בדיוק את זה.

בתקופה הנוכחית אני חי. באמת חי. בהרצאות שלי אני מלמד שבכדי לייצר שינוי אמיתי לאורך זמן אנחנו צריכים לחשוב באופן עקבי מעבר לסביבה שלנו, מעבר לנסיבות חיינו ומעבר לתנאים הסביבתיים. השינוי קורה מבפנים ולא מבחוץ כי מה שקורה לסביבה שלנו קורה לכולם ועדיין כולנו מכירים את האנשים המוצלחים בהיסטוריה האנושית שבאותם תנאים עשו דברים מדהימים.

הם באופן אינטואיטיבי הבינו וידעו את מה שאני כותב כרגע. אם זה גנדי, מרטין לוטר קינג, צ’רצ’יל, בן גוריון, סטיב גובס, סרגי ברין, גק מה, ג’ף בסוס ועוד רבים אחרים. מה שייחד אותם הוא שלכולם היה חזון של העתיד שחי במוחם והם הפכו אותו למציאות. הם הצליחו לעשות זאת מפני שהם הגדירו את החזון שלהם כמרכז הפוקוס שלהם ולאן שאנו מכוונים במודע את הפוקוס שלנו, לשם זורמת האנרגיה שלנו. וכך אנו באופן מודע יוצרים את המציאות האישית שלנו. אז אני חי מבפנים וכך המציאות שלי היא בשליטתי.

באחת השבתות האחרונות, יובל עילם, חבר יקר שלי שהיה אחד ממדריכי הראשונים לחיים שלח לי שיר מאת מריו דה אנדראדה (סאן פאולו 1893-1945) משורר, סופר, מסאיולוג ומוסיקולוג. אחד ממייסדי המודרניזם הברזילאי. התרגום חופשי למדי אבל הוא פשוט בול בפוני מבחינתי.

*הנשמה שלי ממהרת*

ספרתי את שנותיי ומצאתי שנותרו לי פחות שנים לחיות ממה שכבר חייתי.

אני מרגיש כמו ילד שזכה בקופסה של ממתקים. את הראשונים אוכלים בהנאה, אבל כשנותרים רק כמה בודדים, מבינים שהגיע הזמן להתחיל ליהנות מהם באמת.

אין לי זמן לכנסים אינסופיים שדנים בחוקים, בכללים, ובנהלים, בידיעה שבד”כ שום דבר לא יושג.

אין לי סובלנות וזמן לאנשים אבסורדיים שאינם מתאימים לגילם.

אין לי זמן להיאבק עם הבינוניות.

אני לא רוצה להיות בישיבות שבהן האגו המנופח מוביל.

אני לא סובל מניפולטורים ואופורטוניסטים.

אני מפריע לאותם קנאים שמנסים להכשיל את היכולת שלי שלא מסוגלת יותר לתפוס את עמדותיהם, את כישרונותיהם ואת הישגיהם.

זמני קצר מכדי לדון בכותרות. אני רוצה את העיקר, כי הנשמה שלי ממהרת. כי לא נותרו הרבה ממתקים בחפיסה שלה…

אני רוצה לחיות עם אנשים מאוד אנושיים. אנשים שיכולים לצחוק על הטעויות שלהם, שלא חשוב להם להיות מצליחנים, שאינם מרגישים שהם קודמים, שאינם בורחים מאחריותם, שמגנים על כבוד האדם ושעומדים בצד האמת והצדק. זה מה שעושה את החיים לכאלה ששווה לחיותם.

אני רוצה להקיף את עצמי באנשים שיודעים לגעת בלבם של אחרים. כאלה שלמדו לגדול באמצעות מגע עדין של הנשמה מבעד למכות החיים הקשות.

כן, אני ממהר. אני ממהר לחיות עם העוצמה שיכולה לתת בגרות.

אני מנסה לא לבזבז את הממתקים שנותרו לי. אני בטוח שהם יהיו טעימים יותר מאלה שכבר אכלתי מהר מדי.

מטרתי היא להגיע לקצה הדרך, בשלום עם עצמי, עם יקירי ועם מצפוני.

יש לנו שתי תקופות חיים. התקופה השנייה מתחילה כשאתה מבין שאתה חי רק פעם אחת.

 

קצת חומר למחשבה