שיעור

יצאתי לריצה בשטח. יש לי ריצה כזו אחת לחודש. אני אוהב את הריצות הללו. קמים ב 4 וחצי, מתארגנים ונוסעים לנ.צ. שכוח אל. הפעם זה היה באיזור הררי. היה ממש קר. וכשאני אומר ממש זה ממש. האף קפא לי, השיניים נקשו וכשהורדתי את הכפפה להפעיל את המוזיקה לדרך האצבעות אתאבנו.

יצאנו לשטח. החברה שרצתי איתם הרבה יותר מנוסים ממני. אני חשבתי שזאת תהא ריצת חימום לחצי מרתון תא. כמה טעיתי. רק עליות, ועליות ועליות. והם, הם רצים. ואני, אני מנסה לנשום. אני כבר בשלב שאני יכול לרוץ 15 קמ ויותר רצוף ובקצב סבבה. על מישור. עליות כאלו זה כבר דבר אחר.

איפשהו בק”מ הרביעי כבר מצאתי את עצמי לבד. אוקי. מה עושים עכשיו? מסתובבים? אבל יש לי יעד ק”מ להבוקר. יש תוכנית. אז ממשיכים.

לאן ממשיכים? הייתי כל כך מפוקס על זה שאוכל לרוץ בקצב שלא עברתי בכלל על המסלול ולא עשיתי הכנה מוקדמת. אם הייתי עושה אותה הייתי יודע שזה לא המסלול הנכון עבורי לריצת הכנה של 15 ק”מ לחצי מרתון.

החלטתי להמשיך לנוע על המסלול האדום. זכרתי משהו על מסלול אדום כשהתחלנו את הריצה. בק”מ ה 7 עלו החששות. ואם הוא בכלל לא מעגלי? איפה אני בכלל ואיפה נק’ הכינוס עם הרכבים? וזאת בכלל ריצה שלא מתועדת בשום מקום ואם אני הלכתי לאיבוד ואין לי טלפון עליי מי בכלל ידע? ואיך בכלל יאתרו אותי? הפאניקה התחילה לאט לאט להרים את הראש.

אני נושם ואומר לעצמי תרגע ותמשיך על המסלול האדום. יהיה בסדר. יאללה תמשיך. למדתי בשנתיים האחרונות לקחת פיקוד על הקולות השליליים הללו בראש שלי.

הפעם המהותית האחרונה היתה לפני חצי שנה בים 2 ק”מ מהחוף שהגלים היו סוערים ולא באמת הצלחתי להתקדם אפילו מטר לכיוון החוף שלא לאמר רק לנוע אחורה לתוך הים. שם הקול בראש אמר לי שזהו, שנגמר.

אני אמרתי לו שישתוק. ששום דבר לא נגמר עד שאני אומר שהוא נגמר. עצרתי את הפאניקה, הסתכלתי על תנועת הגלים ושיניתי כיוון. אחרי 20 דקות הגעתי לשובר הגלים של הרצליה. הצלחתי להוציא את עצמי מהמים, הייתי מלא דם מהסלעים ומהגלים שהטיחו אותי עליהם אבל היי, יצאתי גם אחרי שהקול אמר לי שנגמר.

אני יודע שהוא שם. אני יודע שיש לו דעה. אני יודע שהוא אוהב פאניקה. אני פחות. אני גם יודע שאם אתעלם ממנו או אלחם בו, הוא יגדל. אז אני יודע שהוא שם ואני אומר לו שמעתי אותך אבל אתה לא קובע. אני קובע.

אבל בינינו, זאת לא חוכמה. ואני למרות מה שאומרים עלי לא חתול. אז כמה תובנות:

1. הכנה מוקדמת. תכירו את השטח שאתם נכנסים אליו. תלמדו אותו. תבינו האם הוא תואם את הציפיות והמטרות שלכם. ואם הוא לא אז כנראה שזה לא הזמן עבורו עדיין. זה לא אומר שלא תכנסו אליו בהמשך. יכול להיות שכן, אבל רק אחרי שתלמדו אותו ותהיו מוכנים אליו.

2. טלפון. או כל אמצעי איתור אחר. כאשר אתם נכנסים לשטח שאתם לא מכירים, תדאגו שיהיה לכם אמצעי איתור. כמה שאתם חזקים, לפעמים זה יכול להיות חזק ממכם. בטח אם אתם גם אחראיים על אחרים. ואני תודה לאל יש לי אישה וחמישה ילדים ושבט שרוצים אותי איתם לעוד הרבה שנים.

3. מים. קריטי. זאת חוכמה קטנה להכין את ציוד המים ולהשאיר אותו באוטו כי קר. להכנס בלי טלפון ובלי מים לשטח ולסמוך שיהיה בסדר זה הרבה מעבר ללא אחראי. זאת טפשות לשמה.

4. אם אתם לא יודעים איפה אתם ולאן להמשיך, תשארו על המסלול ותנועו קדימה. לעמוד במקום זאת לא אופציה. זה לא יביא אתכם לשום מקום. כל תנועה עדיפה על עמידה במקום. ואם לפעמים צריך לחזור אחורה, זה בסדר. תעשו את זה כל עוד אתם זוכרים את ציר המסלול הראשי. כי הוא סמן דרך. בהתאם אליו ניתן לבצע את הסטיות בלי ללכת לאיבוד.

5. זאת חוכמה קטנה לחלץ את עצמך שוב ושוב ושוב. איש חכם באמת לא נכנס לסיטואציות הללו. יש כללים בסיסיים שנכתבו בדם, צער וכאב. גם הדגלים השחורים בים, אז לא צריך עוד דם, צער וכאב סתם. רק להפנים. אז אולי אני איש משכיל אבל אני צריך להפוך לאיש חכם באמת. זאת עבודה פנימית, ושום תואר חיצוני לא יהפוך אותי באמת לחכם באמת גם לא הדוקטורט שאני מתכנן. רק עבודה פנימית ומודעות.

 

אז זה בשיעור שלי מהבוקר הזה. שיעור חשוב.

עומר המעגן אסף
שיעור