לפול ולקום ולהמשיך הלאה

הבוקר התחיל מאד מוקדם, קמתי למדיטציה ב 5 וקבעתי עם עינב ב 6 וחצי באצטדיון. יש משהו בעינב שהצליח למצב אותו מבחינתי כאוטוריטה בתחומו. סיגלתי לעצמי עם השנים את היכולת באמת להקשיב וללמוד ממי שאני תופס כאוטוריטות בתחומם.

 

אז אנחנו באימון ומדברים על החיים תוך כדי, בכל זאת שנינו כבר לקראת 45 ועברנו לא מעט בחיים. ברגע מסוים עינב מסתכל עלי ואומר: “תשמע עומר, אני מבין שאתה חייב את הריגוש, אבל חבר, החוכמה האמיתית היא להגיע לריגוש, לעצור, לנשום עמוק, לחוות אותו פנימית, ליהנות ממנו ולהתחיל שוב. אתה צריך להמשיך לחוות את הרגעים הללו, לקבל מהם את מכת האדרנלין והסרוטונין, אבל לא להיפצע, ואתה עומר, אתה כמו מכונה, אתה נפגע וממשיך, לא מעניין אותך כלום, אתה ממשיך עד שתנצח, אבל הדרך הזאת קשה וכואבת והיא לא צריכה להיות כזו“.

 

בינינו יש משהו בדבריו, אבל איך אמר רוקי (או ליתר דיוק מי שכתב את התסריט): “זה לא העניין של כמה חזק אתה מכה, אלא כמה חזק אתה יכול לחטוף ולהמשיך לנוע קדימה, כמה אתה יכול לספוג ולהמשיך לנוע קדימה. ככה מנצחים“.

 

אז אני חוטף וסופג וחוטף ונע קדימה. לא מוותר. זאת הדרך שהביאה אותי לא במודע לאן שאני נמצא היום וזאת הדרך שתיקח אותי במודע קדימה, אבל בזכותו של עינב אני כנראה אהנה יותר ואפצע פחות.

 

אני אמשיך כדבריו ללכת על שפת המצוק, אבל אם אפול, רוב הזמן אפצע פחות כי נכנסתי מוכן לסיטואציה. זה שווה מחשבה לשיפור צורת החיים של כל אחד מאיתנו.

 

 

אז עינב, תודה רבה על האימון הפיזי והמנטלי היום