אם אתם חושבים שאתם יכולים, אתם יכולים

אם אתם חושבים שאתם יכולים אתם יכולים, ואם אתם חושבים שאתם לא יכולים אתם צודקים” (הנרי פורד).

אני מצייר מגיל צעיר, לדעתי בסביבות גיל 10 הלכתי לחוג ציור בביתה של הציירת אביבה פסטרנק. הלכתי לשם עם מי שאני מכנה עד היום אחי הגדול אורי ארבל מי ששמר עליי עוד מהימים בגן טרום חובה כשרבתי עם הגדולים, שכנראה שכבר שם בדקתי גבולות. לימים אפילו קבלתי מלגה שלא מימשתי להדסה בירושלים. לך תלמד אומנות ועיצוב כאשר אתה בחור צעיר שמפרנס בית עם תאומים.

לאורך השנים אני זוכר את עצמי מצייר ברגעי קריסה רגשית מוחלטת, כאשר אני שבור פנימית ולא מפסיק לבכות. הקנבס יכל להכיל אותי ואני כנראה חיפשתי את היכולת לפרוק מצד אחד ולהישאר בשליטה מהצד השני. הציורים תמיד היו מאד אמוציונאליים, מאד כוחניים ותוך כדי התפתחה לה הטכניקה הייחודית שלי, לצייר ללא מכחולים אלא רק עם הידיים. אני מכנה אותה “Deep Paint Surfing” או בקיצור DPS.

אני זוכר את הלילה בכפר נטר בו התחלתי את יצירת ה”גחלת” שלי, ישבתי בלילה בחושך בחדר שהפכנו למחסן וחדר ארונות. נלחמתי בקנבס. שפכתי עליו צבע אדום, ומרחתי אותו עם הידיים, אדום, חום, אש. בערתי מבפנים ורציתי להוציא את הכאב הזה החוצה. אחרי שהוא יצא עברתי עם שכבה של לבן כדי להרגיע את הכאב, אני זוכר את החריטות על הקנבס, את תנועות הידיים של המעבר מזעקת כאב לליטוף והרגעה, הלבן השתלט על הקנבס אבל את האש מתחתיה עדיין רואים בציור, אי אפשר להעלים אותה, היא שם, היא חלק ממני ותמיד תהיה. זה היה מספר שבועות לפני שעזבתי את הבית. אני חושב ש”גחלת” הוא הציור הראשון שחתמתי עליו.

הציור הבא שאני זוכר נקרא “דמדומים”, אותו ציירתי כבר אחרי שעברתי ליחידת הדיור באודים. הייתה לי שם קומת גלריה קטנה ויצרתי לי בפינה אחת פינת מחשב כי הייתי צריך לעבוד ולהתפרנס, בפינה אחרת מיקמתי את הקנבס הגדול ובצד השני את המיטה. הציור במקור היה התפרצות של אש ממתקן של נפט על רקע של שמיים קודרים ובוערים, אבל זה לא ישב לי נכון בנשמה אז השמיים נשארו קודרים ואדומים מאש אבל המתקן הפך לעיר אורבנית (ניו יורק?) לקראת חשכה, עצובה וכואבת מצד אחד אבל עם נקודות אור מתוך החלונות השונים. נקודות נגה של תקווה שכנראה היתה בי שיהיה בסדר, שאני אעבור את הכאב העצום הזה. גם עליו חתמתי. את “דמדומים” כבר צילמו למגזין העיצוב של מעריב.

באודים המרתי את המרפסת הקטנה לסטודיו לציור וציירתי המון. בכיתי וציירתי. זאת היתה כנראה סוג של תרפיה להתמודד עם הכאב והלבד. אחר כך כבר פגשתי את יעל, הניתוח הראשון בראש קרה, חזרתי לתל אביב כי אסור היה לי לנהוג ועברנו לגור ביחד.

הפעם הבאה שאני זוכר היא ב 2014, שלוש שנים אחרי הניתוח הראשון, משבר גיל ה 40. המרתי את אחת המרפסות בבית לסטודיו והשתוללתי עם צבעי אקריליק, לטקס, מים, ג’לים וספריי. הייתי גמור מבפנים והייתי חייב להוציא את זה החוצה, לא יכולתי להכיל את זה יותר.

באותם ימים טכניקת האומנות הייחודית שלי כבר התגבשה. קניתי קערות פלסטיק, גלונים של לטקס ואינסוף טיובות של צבע. שמתי את וויוולדי באוזניות וקדימה. ימים על ימים של אני עם עצמי. לא שומע אף אחד, לא רואה אף אחד, רק אני והקנבס. לדעתי הייתי במרפסת שלושה חודשים. בין לבין נסעתי לעבודה, טיפלתי בילדי (כבר היו 4) אבל מוקדם בבוקר ומאוחר בלילה חזרתי למרפסת ולוויוולדי.

באותה תקופה יצרתי את הסדרה של “4 העונות” (בכל זאת שמעתי בריפיט את וויוולדי כל הזמן), את “תבערה”, “היום השישי”, “בריאה”, “חיווט”, “רשת הנוירונים”, “מצולות”, “שמיים וארץ”, “עיניים פקוחות לרווחה”, “שדה הקרב” וכל הסדרה היפנית של “הירה“.

כאשר יצאתי בפעם האחרונה מהמרפסת הייתי גמור. הקאתי את כל הפחדים והחרדות שלי על הקנבסים. מצד אחד התנקיתי אבל מהצד השני נשארתי חשוף לחלוטין. לא יכולתי להסתכל על העבודות מבלי לפרוץ בבכי. לימים מכר הראה לי שבכל ציור וציור יש פנים כואבות. מטורף איך שהתת מודע שלנו עובד.

עכשיו כבר היו לי המון ציורים והמרפסת הפכה למחסן אומנות. החלטתי שאני רוצה תערוכה. פניתי לעשרות אוצרים וגלריות כי ככה אמרו לי שהעולם הזה עובד. כולם אמרו לי לא. לא. לא. לא. לא. אתה לא אמן קשה יום, זה לא המקצוע שלך, אין לך השכלה בתחום, בקיצור לא.

ואני, בתת המודע שלי כנראה כבר אז לא הכרתי את המושג “לא”, והחלטתי שאם כולם אומרים לי לא אז דווקא כן ואני אוכיח לכולם שכן (לא ידעתי באותם ימים שהאדם היחיד שאני צריך להוכיח לו משהו הוא אך ורק אני)
יעל הכירה באותם ימים את קסטיאל עוד מימי חיי הלילה שלה בתל אביב. בקשתי את הטלפון וקבעתי איתו פגישה ב AS IS  גלריית הרהיטים שלו.

הגעתי לפגישה ואמרתי לו שאני רוצה להרים תערוכה בגלריה. זה היה ה”כן” הראשון ששמעתי. קבענו אותה לעוד חודש ימים. עשיתי הכל, ארגנתי את הציורים, נתתי להם שמות בעזרתו של בני שהיה לי למנטור ב 20 השנה האחרונות, הפקתי את הקטלוג עם זוהר שפירא במשרד, השגתי חסויות לאירוע בעזרתה של יעל אשתי,  עשיתי סיור שטח ותליתי בעזרתה של יעל את כל העבודות בגלריה.

התערוכה היתה מדהימה, הגיעו המון אנשים ופרקתי את המקום. מאז הצגתי כבר במספר תערוכות בארץ ובעולם, העבודות שלי כבר פורסמו בשלושה ספרי עיצוב, אני משתף פעולה עם מעצבים ואדריכלים ועבודות שלי תלויות בבתים הכי שווים בישראל.

 

אני מבין היום שאם אני רוצה, אני יכול. נקודה. לכן המשפט האלמותי של הנרי פורד כל כך נכון. “אם אתם חושבים שאתם יכולים אתם יכולים, ואם אתה חושבים שאתם לא יכולים, אתם צודקים”. ואני, אני יכול, כמו כל אחד ממכם. אולי לא בדרך הרגילה אבל לבטח בדרך שלי.

swipes and fragments