השגיות

וידוי אישי. כשהייתי צעיר יותר, החל משנות העשרה שלי, חייתי בדיסוננס תמידי. מצד אחד רציתי להשיג את הציונים הטובים ביותר ואת התוצאות הטובות ביותר כי חשבתי שזה מה שמגדיר אותי כמוצלח, מהצד השני לא הפריע לי שאחרים נצחו אותי.

 

לילד חסר מודעות עצמית עמוקה בסביבה מאד תחרותית זה יוצר חוסר איזון פנימי. אתה חושב ומרגיש שאתה לא בסדר כי משהו בסיטואציה הזאת לא מסתדר. איך יכול להיות שזה לא מפריע לך? ואם זה לא מפריע לך אז האם באמת אתה רוצה להצליח?

 

אלו היו הקולות התמידיים אצלי בראש. בפועל כדי לייצר לעצמי סוג של מענה, הקפתי את עצמי באופן לא מודע באנשים מאד תחרותיים וניסיתי להדמות להם. ראיתי אותם ופעלתי כמוהם. לגבי מידת ההצלחה הדעות חלוקות. מי שחשב שהוא מכיר אותי באותם שנים ראה אדם שחצן, יהיר ומאד תחרותי. ומי שבאמת הכיר אותי, ולא היו הרבה כאלה, ראה אדם מלא פחדים, שכאילו מלא בטחון עצמי, מאד אבוד, ושממש רוצה שיאהבו אותו. בעיקר בגלל שלא ידע כיצד לאהוב את עצמו.

 

זה ליווה אותי עשרות שנים, למעשה עד השנה האחרונה. בשנה האחרונה שמעתי את המילה השגיות שוב ושוב ושוב ושוב. אחרי שראיתי שוב את רפסודיה בוהמית (מאסט, לגמרי) ירד האסימון. לא הייתי תחרותי, אף פעם. הייתי ואני עדיין השגי. זה מי שאני. אני מגדיר את היעד, רואה את המטרה, ונע קדימה בכל הכח. לא משנה מה יקרה בדרך, אני אעשה את זה. אני אפול, אני אפצע, אני לפעמים גם אשבר אבל אני אקום ואמשיך.

 

לס בראון אמר פעם שכאשר אנחנו נופלים, עלינו לדאוג ליפול על הגב כדי שהפנים שלנו יראו את השמים. כאשר אנו רואים את השמים והשמש אנו יכולים לקום ולהמשיך. לכן כאשר אנחנו נופלים, קריטי שנפול עם הפנים למעלה.

 

אסיים במשפט שפעם היה מרגיז אותי והיום אני מחבק אותו כאילו אין מחר, “תיהנו מהנפילה. תלמדו ממנה“. מסתבר שהשיעורים הגדולים ביותר בחיים מתחילים בנפילה. אלוהים יודע כמה אני נופל.

רפסודיה בוהמית