אוטוריטה

נסעתי אתמול אחר הצהריים לפגוש את ילדי הגדולים, כמו כל יום חמישי. כשהגעתי לבית של גרושתי בדיוק קבלנו שנינו הודעת ווטסאפ עם הכותרת “יום הורים לשכבת ט”. חייכנו אחד אל השנייה. וואוו, הילדים כבר טטניקים. סיגלית שאלה אותי אם אני זוכר איך זה התחיל, או כדבריה, איך הפרופסור בסביון (שמו שמור במערכת, אני הדחקתי את שמו עם השנים, אבל גרושתי זוכרת היטב) אמר לנו שנחשוב על אימוץ כי ילדים לא יהיו לנו.

 

יצאנו מהמרפאה לכיוון הרכב אחרי הפגישה עמו וסיגלית פשוט נעלמה לי מתחת לרכב, ללא יכולת לזוז או לנשום כאילו האדמה בלעה אותה. עכשיו תבינו, היתה לי באותם שנים מזדה 323 אדומה עם הפנסים המתרוממים. הרכב הכי נמוך שיש, איך סיגלית הצליחה להעלם מתחת לרכב רק אלוהים יודע.

 

באותו ערב הבנתי בפעם הראשונה שאנו נחלקים ל 2 סוגים של טיפוסים. אלו שאומרים להם שאי אפשר ולא יהיה והם מקבלים את זה כעובדה המוגמרת, ואלו ששומעים את הלא ואומרים “הבנתי”, מרמים אצבע משולשת ואומרים “אני אראה לך איך כן”. גרושתי היתה מהסוג הראשון ואני מהשני. אז עוד היה חשוב לי להוכיח לעולם שכן. כמה לא הבנתי אז שהאדם היחידי שאני צריך להוכיח לו משהו הוא אך ורק אני.

 

אם עד לאותו רגע הייתי במוד מבצעי של איך להיכנס להריון, הדרייב עכשיו היה הרבה יותר גדול. חיפשתי עצה, קראתי כל מה שיכולתי לשים עליו יד, פניתי לכל מי שחשבתי שרלוונטי. בסוף הפנו אותי לפרופסור עמי עמית מנהל מחלקת ה IVF באיכילוב באותם שנים. קבעתי לנו פגישה עמו במרפאה ובקשתי את עצתו. עמי תחקר אותנו לגבי כל מה שעשינו, בדק את גרושתי וסיכם את דבריו במילים: “דחפו לך לגוף כל כך הרבה חומרים, שהגוף שלך בכלל לא מאוזן ולא יודע מתי את יכולה להיכנס להריון. מעכשיו לחודשיים הקרובים את לא לוקחת כלום. שום דבר. תני לגוף שלך להתאזן מחדש ונדבר עוד חודשיים”.  

 

אחרי חודש וחצי נכנסו להריון. גרושתי הרגישה 2 עקצוצים בבטן. הבדיקה הראתה שני שקי הריון. היום השניים הללו כבר בני 15.

 

מילה קטנה על רופאים. אני מוקיר אותם בכל ליבי. אני חושב שעבודתם היא מלאכת קודש. החבר הכי טוב שלי מזה 30 שנה הוא רופא. אבל אם יש משהו שעולם הרפואה חוטא בו, הוא החדות של לאמר ללקוח (כן, גם חולים הם לקוחות) שהוא לא יכול או זמנו קצוב לכך וכך חודשים. ואני שואל מאיפה אתם יודעים בכזו וודאות? הרי רבים המקרים שהניסיון הראה שאנשים עם המחלה נפטרו אחר מספר חודשים אבל גם יש את אלו שאמרו והאמינו שהם יחיו והם חיו גם שנים אחרי הדיאגנוזה של החודשים.

 

אם יש משהו שאני מבין היום יותר מהעבר הוא שאנו מקבלים את הרופאים כאוטוריטה, ואת דבריהם כאמת. גם אני התעקשתי מול חוות הדעת לקראת הניתוח השני, עד הפרופסור, אותו תפשתי כאוטוריטה אמר לי שאין אפשרות אחרת וחייבים לנתח ועכשיו.

 

הלוואי שעולם הרפואה ישכיל להבין שהתקווה היא התרופה הטובה ביותר לנפשו של האדם. היא צריכה לבוא עם פתרון רפואי מושכל אבל אני מאמין שעם תקווה גם 1% של ריפוי זה סיכוי אמיתי, אבל ללא תקווה גם עם 100% ריפוי כנראה שהחולה ימות.

 

אז רופאים יקרים, עבודתכם היא עבודת קודש, אני באמת חושב ומאמין בכך, אבל אם שואלים אתכם שאלה כמו “כמה זמן נותר לנו?” התשובה של “אני לא יודע בוודאות, הסטטיסטיקה אומרת ככה וככה, אבל זאת רק סטטיסטיקה ואני לא באמת יודע בוודאות” היא תשובה שנותנת תקווה. ותקווה הכרחית לריפוי.

(הכותב אינו רופא J )

 

 

תודה לסיגלית שאפשרה לי לחלוק את הסיפור האישי שלנו. את הסיפורים עלי אני חולק בשמחה, אבל סיפורים שקשורים לאנשים אחרים, זכותם לפרטיות קודמת לכל.

אוטוריטה